בתקופות קדומות, שבהן ידיעת קרוא וכתוב לא הייתה נחלת הכלל והספרים היו יקרי מציאות, היכולת לזכור היוותה נכס אישי רב חשיבות ומשאב חברתי מרכזי. האדם הזוכר יכול היה להעביר מסורת, ערכים ודרכי השרדות. כדי לשמור על נכס זה ואף לשפרו, פיתחו היוונים שיטות לשיפור הזכרון הנקראות שיטות נמוניות, על שם נמוזינה אלת הזיכרון. בתרבויות הקדומות השתמשו לשם כך בחזרות, בדימויים, בשירה, בחריזה, בארגון של צלילים ובמלים נרדפות – והלוא אלה תבניות ארגון להעברה יעילה יותר של מידע. משנות השישים של המאה העשרים התעורר עניין מחקרי ומדעי מחודש בנמוניקה, דהיינו, בשיטות ועזרים לשיפור הזכרון. על פי חלק מהחוקרים, תפקידם של העזרים הוא לשפר את העברת המידע ממאגר הזכרון קצר הטווח למאגר הזכרון ארוך הטווח. שיפור זה יעשה בעזרת חזרות, קישור המידע החדש למידע ישן וארגונו בקבוצות תוכן.
חוקרים אחרים טוענים שתפקיד העזרים לשפר את איכות עיבוד המידע בכל שלב ושלב ע" י העמקת רמת העיבוד וע" י התייחסות לרמות עיבוד שונות ומגוונות – כגון צליל המילה, משמעותה וההקשר שבו נאמרה. סברה נוספת היא שהשימוש בשיטות נמוניות שונות מביא לשילוב תהליכים לוגיים, לשוניים, כמותיים ורציונליים עם תהליכים דמיוניים, יצירתיים, חזותיים וקוליים. יהא אשר יהא ההסבר הנכון, כל החוקרים כאחד סבורים שעזרים ושיטות לזכירה מסייעים לנו לזכור משום שבאמצעותם אנו מטפלים במידע באופן פעיל ומכאן – יעילות הזכרון תלויה בהפעלתו. התשובה על השאלה האם נשתמש בשיטות המובאות כאן או לא תלויה בעוד גורמים, כגון הציפיות המוקדמות שעמן הגענו, התכונות האישיות שלנו ונכונותינו להשקיע מאמץ ברכישת השיטות ובניצולן. הצורך להפנים סגנון קוגנטיבי אחר ולאמץ " התנהגות זכירה" שונה מזו שהורגלנו לה, דורש מאמץ לא מבוטל. למעשה, אפילו פסיכולוגים החוקרים את הזכרון אינם משתמשים בכל הטכניקות הנמוניות שהם מלמדים אלא רק בחלק – באלה שהתגלו כיותר יעילות עבורם. ולכן, הכוונה אינה שנאמץ ללא אבחנה את כל מגוון השיטות והעזרים לשיפור הזכרון. המורכבות האישית וההבדלים האישיים ביכולת ובתפקוד אינם מאפשרים זאת. כל אחד צריך להשכיל ולבחור מבין מגוון השיטות את אלו שיהיו לו לעזר.
