יש אנשים שתחושת " על קצה הלשון" גורמת להם להם מתח רב והם לא ירגעו עד שיצליחו למצוא את המלה החסרה. אחרים ישלימו בקלות רבה יותר עם הקושי לשלוף את המלה ויעברו לסדר היום. התגובות השונות קשורות לתכונות אישיות, למידת הדחיפות במציאת המלה החסרה ולנסיבות שבהן מתרחשת התופעה (מבחן או תרגול בבית). כאשר המלה מונחת "על קצה הלשון", אנו יודעים שזו מלה מוכרת, ואף מסוגלים לעיתים לציין מאפיינים מסוימים שלה כמו אות ראשונה או הברה אחרונה.
מה אפשר לעשות? איך שולפים את המלה בצורה היעילה ביותר ממאגרי הזכרון? בשלב הראשון עלינו להגדיר אם המלה שייכת לידע הכללי (זיכרון סמנטי) או למאגר ההתנסות האישית (זיכרון אפיזודי). אבחנה זו חשובה כיון שהדרך להגיע אל שני סוגי המידע היא שונה. אל הזיכרון הסמנטי, שהוא מידע הכללי, המנותק בדרך כלל מהקשרי זמן ומקום, ננסה להגיע דרך קבוצת התכנים שאיתה הוא נמנה(חיות, ירקות וכו'). בתוך הקבוצה נתייחס לחלוקות משנה (אם מדובר בחיות נחלק לזוחלים, יונקים, ציפורים וכו'). לאחר מכן נמשיך אל מאפייניה של המלה עצמה: באיזה אות היא מתחילה או מסתיימת, מה הצליל שלה? האם היא ארוכה או קצרה? יש אנשים שעוברים במחשבה על כל האלף-בית וכך מצליחים לזהות את האות הראשונה של המלה.
כשהמלה היא חלק מהתנסות אישית ושייכת לזיכרון האפיזודי, ננסה להגיע אליה דרך הקשרי הזמן והמקום ובאמצעות העלילה שבה היא משתלבת. ננסה לשחזר בדמיוננו לפרטי פרטים את המצב שבו היינו כשלמדנו את המלה. ככל שנוכל לקרב את מצב השליפה למצב הרכישה על-ידי שימוש בדמיון, כן נגביר את הסיכוי למצוא את המלה החסרה. זו גם הסיבה לנוהג להביא חשודים לפשע למקום ההתרחשות ושם לבקש מהם לנסות לשחזר פרטים. לעיתים רצוי ללוות את ניסיונות השליפה בדיבור בקול רם.
